לזכרם
הסיפור האישי של אשר שמש ז"ל, החל בהיותו בן שש, ביום המרגש בו הילדים מגיעים לבית הספר למפגש ראשון עם מחנכת כיתה א'. אז, גילה אשר קושי בעלייה במדרגות."לא נורא" חשב אז לעצמו,
אך היה זה איתות ראשון למחלת הדושן , אשר החלה לתקוף אט אט את שרירי גופו.
בגיל 10, אשר התנייד בעזרת כיסא גלגלים ידני ובגיל 11 עבר לכיסא ממונע. בגיל 18 חבריו לספסל הלימודים התגייסו לצבא והוא, כמו הרבה נכים במצבו, נשאר בודד.
משפחתו של אשר העניקה לו תמיכה וטיפול מסור, אחיו הצעיר אף ויתר על קריירה והחליט לטפל בו יום וליל. למרות זאת, אשר היה צמא לקשרים חברתיים נוספים, וכך החל סיפורו הציבורי.
בתחילת 2014, אשר העלה לרשת הפייסבוק פוסט, בו הציע לכל מי שחפץ בכך, חברות וירטואלית. הפוסט הפך פופולארי ועד מהרה היו לאשר למעלה מ-5000 חברים ועוקבים. אשר העלה פוסטים בהם שיתף את חבריו בחייו, באופטימיות הכמעט על-אנושית שלו, בתשוקתו הרבה לאהבה לזוגית וביחס
של החברה לאנשים נכים, וקרא לפתח רגישות כלפיהם.
אשר עורר מודעות ואמפטיה לגבי כלל אוכלוסיית הנכים, אותה הרגיש שהוא מייצג.יתרה מכך, גרם להמון אנשים לבחון מחדש את חייהם הפרטיים, ובעזרת פילוסופיית החיים האופטימית שלו, לימד אותם להעריך אותם נכונה.
אנשים רבים שברו את מחסום המילה הוירטואלית הכתובה והפכו חברים של ממש, חלקם ניסו למצוא דרכים לסייע ולהקל עליו. כך נולד הרעיון של "המשקפיים של אשר" או לימים, ה-Eyecontrol, שנועד לסייע לחולים לתקשר גם כאשר יכולת הדיבור שלהם נפגעת.
אשר הלך לעולמו בראש השנה התשע"ה, אך השפעתו החיובית על המונים נשארה איתנה ופרוייקט ה-Eyecontrol הוא מעין ירושה שאשר השאיר אחריו לרווחת רבים אחרים.
אשר שמש ז"ל
(2014 - 1986)
חבר יקר, נפטר ממחלת ניוון שרירים דושן.
נולד בקיץ 1935 בחיפה, בן בכור לאביו דוד לבית סורסקי ואמו צביה לבית לזובסקי, שעלו לארץ בתחילת שנות השלושים מהעיירה קנישין שבפולין, אח לבתיה ושולה.
ילדותו ונערותו היו בחיפה, פעיל מרכזי בסניף בבני-עקיבא בהדר, שכונת מגוריו, וספורטאי מצטיין (כדורסל, שחייה). אביו התעקש שילמד מקצוע, לכן את לימודיו התיכוניים למד בבסמ"ת שליד הטכניון, במקום בישיבה תיכונית, כמקובל.
ב-1953 הוא התגייס לצבא ושירת בנח"ל במסגרת גרעין " גאולים", והגיע לקבוץ עין הנצי״ב,
שם פגש את אשתו לעתיד, רבקה לבית גרוסמן.
בסתיו 1956 הם נישאו והקימו את ביתם בקבוץ, שם חי עד מותו. נולדו להם ארבעה ילדים - הלל, חנה, מרים וחדוה.
לסבא אבשלום היה אופי של יזם נצחי. הוא התחיל לעבוד כמסגר בקבוץ, היה הסטודנט הראשון מהקבוץ שיצא ללימודים גבוהים בטכניון, והוא כבר אב ל-3 ילדים. בתום הלימודים, הוא מונה ע"י מוסדות הקבוץ להקים את מפעל פלציב, אותו ניהל מיד לאחר הקמתו ב-1974. בהמשך הוא היה סגן יו"ר המועצה האזורית עמק בית-שאן (היום "עמק המעיינות"). במסגרת זו הוא קידם את תחום המים, ובנה את המאגרים הראשונים בעמק. בשנים האחרונות, הוא סגר מעגל, וחזר לשווק את המוצר הראשון של פלציב "הרשת", שרוולים מפלסטיק מוקצף.
בראשית שנת 2011, החלו להתגלות סימנים ראשונים של המחלה, שאובחנה מאוחר יותר כ-ALS.
בעת מחלתו, כשנשאל להרגשתו הוא תמיד ענה "אני משתדל". למרות הקושי האדיר, הוא המשיך לעבוד במפעל עד יומו האחרון י"ז חשון תשע"ג, 2.11.2012, בן 77 במותו.
סבא אבשלום הותיר אחריו את אשתו רבקה, 4 ילדים, כלה ושלושה חתנים, 22 נכדים ונינים רבים. חיי כולם שזורים בחייו בעבותות אהבה והוא משמש דוגמא לאומץ, יזמות, דבקות, חדשנות ומשפחתיות.
והוא כל-כך חסר.
(1935-2012)
אבשלום שורק ז"ל
סבא של טל קלנר,
נפטר מ - ALS.
ג'ולי קפלן לבית בן אורי, נולדה בצפת בשנת תרצ"ב, דור חמישי בארץ למשפחת עבו בצפת.
זכתה לעלות לגנזי מרומיה בליל יום העצמאות, ה' באייר תשס"ו.
תאריך פטירתה מסמל את תכונתה היפה, השילוב שבין ה"צבריות" לאמונת ישראל.
ג'ולי ידעה תמיד להיאבק על הדברים שבהם האמינה. לעתים נחישותה להגשים מטרה שהציבה לעצמה עלתה לה במחיר בריאותה, אך הדבר לא הרתיע אותה.
תמיד הייתה נכונה לתרום מזמנה לטובת הכלל. במשך שנים התנדבה לסייע במרפאת השד בבית חולים רמב"ם בחיפה. היא המשיכה בכך חרף מחלתה, כל עוד נשאו אותה רגליה. אחת מתכונותיה האוהובות במיוחד הייתה יכולתה לפרוץ בצחוק מ"כלום". היא ידעה להשרות סביבה אווירה של עליצות אפילו ברגעים הקשים של מחלתה.
ג'ולי אהבה את הרגעים הקטנים של החיים, אהבה להתבדח, לצחוק, לצאת לבתי קפה, לערוך סיבוב קניות, אך יותר מכול אהבה שנהיה ביחד. גם אם לא תמיד היה נוח להתכנס, כשרק נקרתה ההזדמנות להיפגש - הייתה ששה לעשות כן, אפילו כרוך היה הדבר במאמץ מיוחד, בנסיעה מטלטלת. היא לא ויתרה על שום פגישה עם ילדיה ועם נכדיה. העיקר להיות ב י ח ד.
ג'ולי קפלן ז"ל
(1932-2006)
סבתא של אור רצקין,
נפטרה מ-ALS.